בערך בשעה שתיים כשהייתי עסוק להכין את "הקפה של בערך שעה שתיים" היתה לי שיחה בסלולרי. לא כל כך רציתי לענות וכשראיתי שזה יניב אז באמת לא ידעתי אם לענות או לא. לא שאני לא אוהב לענות ליניב - פשוט בדרך כלל זה שיחות ארוכות (סורי יניב. אל תפגע).
"רונן?"
"הי יניב"
"מה נשמע?"
"ברוך השם"
"נו? אתה בא לראש השנה?"
"לאן?"
"לאומן"
"יניב…" התחלתי
"מה? מה יניב? אתה לא רוצה לבוא אז אל תבוא"
לבוא? לא ידעתי מה לענות לו.
להתעורר בבוקר ולזכור.
לזכור - למה אנחנו פה? מה אנחנו אמורים לעשות פה?
איך לא לשכוח?
קודם כל לשמוח.
לשמוח שזכרת - אפילו לרגע.
ולבקש. להתחנן. ולהתפלל - ריבונו של עולם,
אחת הבעיות העיקריות במצב עם הפלסטינאים שאף פעם לא מדברים עם מי שבאמת אחראי למצב בשטח.
כל פעם עולה איזה גנרל בגרוש אחר ואיתו מנסים לנהל משא ומתן.
כל מיני פלגים שולחים נציגים ואיתם מנסים לדבר ולסגור דברים.
זה בלתי אפשרי!
הדרך היחידה היא לדבר עם מי שבאמת אחראי למצב בשטח
הדרך היחידה היא לדבר עם מי שבאמת יכול לשנות משהו - ולא לדבר באויר
מה זה נותן לסגור הסכמים עם מי שלא יכול לבסוף לבצע אותם?
מה זה עוזר?
הפתרון?
לדבר רק עם מי שבאמת אחראי לכל דבר בעולם הזה.
דבר עם השם
מה הקטע עם מצוות מעשיות?
למה לעשות אותן?
בתורה כ"ב בליקוטי מוהר"ן כותב רבי נחמן שצריך לרחם מאוד על הגוף - שהנשמה כל הזמן משיגה השגות אלוקיות והגוף נמשך כל הזמן למטה. הנשמה מפחדת להתקרב אל הגוף - כדי לא להלכד בתאוות שלו ובמשיכה שלו. אז מה הפתרון?
הגוף צריך לקבל את המקום שלו. הגוף צריך להבין שהוא הבשר והנשמה היא העצם - היא העיקר. הגוף הוא המלבוש והנשמה היא הפנים. והחיצוני צריך לשרת את הפנימי ולא להפך.
איך הגוף משרת את הנשמה? אה.. מצוות מעשיות! כאשר הגוף מקיים מצוות מעשיות הוא מראה שהוא "נכנע" לרצון הנשמה - שהוא הרצון לעשות מצוות. על ידי זה שהגוף עושה את עצמו בשר ואת הנשמה לעיקר - בכך יש את התיקון של הגוף.
בקיצור - מצוות : זה טוב.
